<h1>פירוש קדמון המיוחס לרש"י — מו"ק</h1>
<h2>דף כט.</h2>
[מו"ק ה' ע"ב] על כזית מן המת, לקמן מפרש טעמ'. עצם כשעורה, אינו מטמא באהל דהלכתא גמירי לה. ולא על כל דבר שאינו מטמא באהל, שאפי' הוא מטמא בהיסט כשהולך ומסיטן אין צריך ציון דאי הוי בתוך הקרקע ליכא משום היסט ולא משום מגע ואי דרמי אארעא בניפוח סגי כדאמרי' מנפח אדם בית הפרס והולך. שדרה וגלגולת, של מת אפילו עצמות בלא בשר מטמא באהל, בבכורות [מ"ה ע"א] מפר' רוב בנינו שתי שוקים וירך אחת אע"פ שאין רוב מניינו הואיל ואית ביה גובהן רוב מניינו רוב מניין איבריו באדם רמ"ח איברים ורוב... כגון ידים ורגלים שיש בהן הרבה איברים דקים. על הודאות, כגון בית הקברות שהכל יודעין ופורשין ואין צריך ציון. אבל מציינין על הספיקות, שיש עליהן אהל כגון סככות ופרעות הסמוכות לבית הקברות דמספקא לן בהו טומאה דכיון דיש עליהן אהל רגילין לקבור שם במקום צנוע. סככות ופרעות ובית הפרס, מפרש לקמיה. ואין מעמידין ציון על הטומאה, ממש. שלא להפסיד (על) [את] הטהרות, זמנין דאתי איניש עד הציון שהוא על הטומאה ממש וטהרותיו בידו ויהיו טמאים ואתי לשורפם וזהו ההפסד. ואין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל, שאין דרך לחרוש ולזרוע שם ועוד שמעמידה בחזקת טומאה שלא להשתמש שם. כל ציון מד' רוחות לטומאה עושין אותן. כזית מצומצם, מכוון אין מציינין דסוף סוף מיחסר חסר שמצטמק ויבש עד שאין בו כזית ואינו מטמא באהל. ומוטב שישרפו תרומה לפי שעה, עד שלא חסר. ואל ישרפו עליו תרומה לעולם, דזמנה דלא חזי ליה לציון כגון בלילה ועייל להתם והדר חזי ליה לציון ואמ' נטמאת תרומתי והיא לא נטמאת דהא חסר כבר. סככות פרעות, בסמוכות לבית הקברות עסקינן. פרועות, גדולות כמו ואת ראשו לא יפרע [ויקרא כ"א]. בית הפרס דתניא החורש וכו' (לא) ל"ג הכא משום דלא מצי מתרץ האי תירוצא דמשני בסמוך כאן בשדה שאבד בה קבר וכו'. והאמ' ר' יהודה מנפח אדם בית הפרס והולך, ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו מנפח בית הפרס והולך דאם יש עצם כשעורה דמטמה בהיסט מתפזר ברוח. שנדש, אחר שנחרש בה קבר (והנדש) [ונדש] ברגלי אדם וברגלי בהמה טהור ואין צריך ניפוח (בידוע) [דידוע] שאין שם (עצם) קבר ועצם כשעורה אלמא בית הפרס אין בו משום אהל דהא בניפוח סגי ליה. שדה שאבד בה קבר, מטמה באהל ובעיא ציון שלא יכנסו לתוכה. שדה שנחרש בה קבר, וחרש ונשתברו העצמות ולא מטמה באהל דעצם כשעור' אינו מטמה באהל. דתניא החורש, בית הקברות הרי הוא בית הפרס. וכמה הוא עושה, בית הפרס. חצי מענה, חריץ של מחרישה שעל ידי המחרישה נשתברו ונתפזרו העצמות וכל ספק עד לחצי מענה. ובית הפרס משמע שנחרש ונפרסו ונשתברו העצמות וכל שדה ספק טומאה קרי ליה בית הפרס כשדה הנחרש. רב יהודה אמ' שמואל ור' יהודה בר אמי לא פליגי אלא מר אמ' בית הפרס יש לו בדיקה בניפוח ומר אמ' אם נדש הרי זו בדיקה. שדה בוכים, שבוכין בו למת. שמפטירין שם מתים, כשמביאין מת או עצמות מעיר לעיר ויש שם בעיר שקוברין בה שדה העשויה לכך שמביאין אותו בני עירו לאותה שדה ויוצאין בני עיר לקראתם והראשונים נפטרין והולכין ואילו מתעסקין בו ונושאין אותו לבית הקברות שלהן וכיון שאינם בעלים הראשונים חיישינן שמא לא יזהרו בו ויפלו ממנו אבר באותה שדה. אי נמי (הללו שנים) [הלכו הראשונים] ונתיאשו והניחו את המת לשם ובא אדם מעלמא וקוברו שם. ואינו יודע מה טיבה, אם ציינוהו מפני שנחרש בה קבר ויכול ליכנס בנפיחה ואם מפני שנאבד בה קבר ואינו יכול ליכנס בה כלל שמטמא באהל. יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר, אגב אילנות חרשוה ואינה מטמאה באהל שאין נוטעין אילנות בלא חרישה, ולכך ציינוה שלא יכנס שם אלא על ידי נפיחה. אין בה אילנות בידוע שיש בה קבר, ולא נחרש ומטמאה באהל דמסתמה אין אדם רשע להיות חורש את בית הקבר ועוד דאסור בהנאה כדאמרינן בעלמא דאין חורשין וזורעין ואפילו אמת המים העוברת לתוך בית הקברות אין שותין הימנה. ר' יהודה אומ', לעולם מטמא באהל. עד שיהא שם, בעיר. זקן או תלמיד, יודע למה ציינוהו להכי נקט תלמיד כדמפרש לקמיה דכל מילי דמתא רמי אתלמיד ובידוע שהוא ציינה ויודע מה טיבה אבל שאר בני העיר אינן יודעין מה טיבו דאינו סומך עליהן לפי שאין הכל בקיאין ש"מ בית הפרס שנחרש בעי ציון. כי תניא ההיא בשדה שנאבד בה קבר, והכי קאמ' מצא שדה מצויינת ואינו יודע מה טיבה אם נחרש לאחר ציון או לא. יש בה אילנות בידוע, (בה אילנות) שחרישה לאחר ציון ואינה מטמאת באהל אבל אי חרשי לה מעיקרא תו לא בעי ציון ומשום היסט אין צריך ציון שהרי יכול לכסותו העצם בקרקע. וליחוש דילמא אילנות גואי, (בתוך גואי) בתוך שדה וספק טומא' מאברי לאילנות ולא חרש זה אלא מקום האילנות ומקום הבדוק לו (אלא לו אלא) [ולא] מקום הספק דלא הוחזק רשע לחרוש מאבראי אילנות ואכתי הוה ליה מאבראי שדה שאבד בה קבר דהאי דחרש קים ליה דספק טומאה לא הוי אלא מאילנות ולחוץ. בעומדין על הגבולין, דשדה דאי[ן] טומאה איבראי וחרש אגב אילנו'. וליחוש דילמא ספק טומאת הקבר גואי ואילנות איבראי וזה לא חרש אלא בין אילנות שלא היה שם טומאה (אלא) [אבל] מקום הספק לא חרש מעולם הואיל ואין שם אילנות.
<h2>דף לד:</h2>
[מו"ק ז' ע"ב] למימרא דבכהן תליא מלתא, כלומר כל כמה דלא חזי ליה לא מטמא מדפליג במתני' בראיית נגעים (ל"א מ) אלא משום שמחה ואבל מכלל דבראייה דידיה תליא מלתא דלא אתי הסגר והוחלט אלא על ידי כהן. ה"ג אין והא תניא. יום שאתה רואה בו, (ואע"ג) דמשמע ביום בו בזמן שיראה לכהן נפיק מריבוייא וכו' כדלקמן. נוהגין היו לעשות שבעת ימי המשתה לחתן נותנין לו שלא יראה לכהן הואיל ועדין לא נראה לכהן לא יתחיל [ל]כתחילה [בימי חתונה וכן] ברגל אלא עומד בטהרתו. משמעות, מקראות. דורשין, מר דריש ליה האי קרא ומר דריש ליה האי קרא. דבר הרשות, שצריך לדבר הרשות לר' (ממתני') [ממתיני' ד]יליף לנגעי בתים דדבר הרשות הוא. ור' יהודה מהתם וכו', ר' (סדר ממתני) [סבר ממתינין] דקא חזינן בהדיא מנגעי בתים אבל מלתיה דר' יהוד' אצטריך למימר אמאי לא גמרינן דכל מה שכתוב בנגעי בתים חדוש הוא. [ח' ע"א] ור', סבר מהתם גמרינן ותרויהו איצטריכו, טומאה דלאו דגופיה דומיא דבית בנין דסותר. מאי משמע, דהאי וביום הראות בו היינו יום.
[מו"ק ז' ע"א] רואין את הנגעים, בחולו של מועד. להקל, שאם טהור הוא אומר לו טהור אתה ששמחה הוא לו. אבל לא להחמיר, שאם טמא הוא ישתוק ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה מפני (שאכלו) שאבל הוא לו במועד. לא להקל, שמתוך שנזקק לראותו אם הוא טהור דהיינו להקל עליו הוא נזקק להחמיר שאם טמא אומר לו טמא שאין כהן רשאי לשתוק ומוטב שלא יהיו רואין כלל דכל זמן שלא ראהו הכהן ולא אמ' לו טמא הרי הוא כטהור גמור דבכהן תליא מילתא דכל זמן שלא ראהו טהור ובהסגר שני קא מפלגי ר' מאיר ור' יוסי כדמפרש רבה בסמוך דבטהור מתחלתן אם נתנגע כולי עלמא לא פליגי דלא חזי ליה דאי חזי לא מהני ליה ולא מידי דלר' דאמ' רואין להקל ולא להחמיר טהור הוא לא מהני ולא מידי ואי טמא הוא שתיק הילכך אין רואין ולר' יוסי (דאמ') ודאי אין רואין דהא אין כהן רשאי לשתוק ושמא יטמאנו לזה ובהסגר ראשון נמי (דהוי) כולי עלמא לא פליגי דחזי ליה שאם חל שביעי שלו של הסגר ראשון בחולו של מועד יכול כהן לראותו דאי מטהר ליה שמחה הוא לו ואי מצריך ליה שבעת ימים שנית מאי אפסדיה אי לא חזי ליה בבית הכלא נמי הוה עומד אלא בהסגר שיני קא מפלגי אם בא שביעי של שבע' ימי הסגר שיני בחולו של מועד ר' מאיר אומר רואהו כהן להקל אם טהור (או טמא) [אומר טהור] ואם טמא שתיק ואינו מצריכו שילוח חוץ למחנה דנוח לו לזה שיהא מוסגר וישמע קול בני אדם ואל יצא חוץ למחנה מוחלט אע"פ שיהא שם מותר בתשמיש דקא סבר ר' מאיר צוותא דעלמא ניחה ליה ר' יוסי אומר לא להקל ולא להחמיר [שאם רואהו להקל יבא להחמיר עליו] אם הוא טמא דאין כהן רשאי לשתוק ויהא מצריכו שילוח חוץ למחנה [ואימא האי בצותא דעלמא ניחא ליה והכי נמי פליגי במוחלט שכבר יצא חוץ למחנה] שאם נרפא מן הצרעת ורוצה להראות אל הכהן אם נתרפא ויטהר את עצמו לדברי ר' מאיר רואין דאי טהור אומר לו טהור ואי טמא אומ' לו טמא והכא ליכא למימר אבל לא להחמיר דמעקרא טמא והשתא טמא לדברי ר' יוסי אין רואין דאי אומ' לו טהור נמצא מחמיר עליו שאוסרו בתשמיש וכדלקמן ואע"ג דהוה ליה צוותא בעלמא איכא דניחא ליה בצוותא דאשתו, והיינו דקאמר ר' נראין דברי ר' מאיר וכו' דרואין נגעים במוסגר שני (ממה) דממה נפשך אי מטהר ליה הרי שמחה היא לו ואי מטמא ליה (וצרכי) [וצריך] שילוח שמחה היא לו שמתירו בתשמיש דקסבר ר' בצוותא דאשתו ניחה ליה טפי ודברי ר' יוסי דאמר אין רואין במוחלט דממה נפשך (אין רואין) אין שם שמחה דאי מטמא ליה מאי אהני ליה ואי מטהר ליה אוסרו בתשמיש המטה כל שבעת ימי ספירו דצוותא דאשתו ניחה ליה. אמ' ר' נראין, כלומר רואה אני דברי ר' מאיר דאית ליה רואין במוסגר ואיסור ראיה דר' יוסי (איני) [אני] רואה במוחלט וטעמא דנפשיה קאמ' ר'. אמ' רבה בהסגר ראשו' וכו', כדפרשית ר' מאיר סבר באמירת כהן תלא רחמנא אי בעית אימא איבעי שתוק וכל כמה דלא אמ' טמא לא הוי טמא ואי טמא שתיק והלכך רואין ר' יוסי סבר אין רשאי לשתוק וכדכתוב לטהרו או לטמאו אי זה שיראה יאמר וכל כמה דלא חזי לא... אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוסגר והתניא איפכא, אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוחלט ודברי ר' יוסי במוסגר.
[מו"ק י"ג ע"א] צרם, (אוזן בבכור) כהן אוזן בכור לפסלו במום דבכור נוהג בזמן הזה ומי שיש לו בכור נותנו לכהן וכהן מיטפל בו עד שיומם מאיליו ויאכלנו דאינו רשאי לאכלו כל זמן שלא הומם דקדשים בחוץ הוא ואם צרם כהן אוזן בכור (הרי) להתירו קנסוהו רבנן כדאמרינן בבכורות [ל"ד ע"א] הצורם אוזן בכור הרי זה לא ישחוט (עליו) עולמית דקנסינן ליה על דעבד איסורא כדכתוב כל מום לא יהיה בו קרי ביה לא (הַ ה) [יֵהַיה] להטיל בו מום, והיינו דקאמ' אם תמצא לומר וכו' דקא מיבעיא לה התם צרם אוזן ומת מהו שיקנסו בניו אחריו וכו'. דאיסורא דאוריתא, דעבר בלאו דלא יהיה בו אבל גבי מועד אע"ג דאיסור מלאכה במועד דאוריתא במקום פסידא מיהא שרי כדאמרן והכא קנסא מדרבנן הוא ואימא דלא ליקנסו בניו אחריו. המוכר עבדו, כנעני לגוי קנסוהו לפדותו עד מאה בדמיו במס' גיטין בפרק השולח גט [מ"ד ע"א] משום דהפקיעו מידי מצות דעבד חייב בכל מצות שהאשה חייבת כגון לא תעשה או מצות (שהזמן) שלא הזמן גרמא. (ממונא שיאבד קנסוה רבנן). ממונא קנסו רבנן, שיהא נאבד אותו ממון בין ישנו לבעל בין אינו. נקווצה נטלו קוצים מתוכה דלאו מלאכה היא כולי האי. נטייבה, הטיבו הקרקע בזבל שעל ידי משואות חמורים ועגלות. (נידידייה) [נדיירה], ניזבליה על ידי דיר של בהמות כדפרשית לעיל. טימא טהרותיו, של חבירו אע"פ שלא גזלן שהרי שלו מוטל לפניו קנסוהו. לא שמיה היזק, וקנסא בעלמא ולדידיה קנסו וכו', (בתים ועבדים ושפחות אלא לצורך המועד רב נחמן הכי סבירא ליה מתני').
[מו"ק י"ב ע"ב] שיכניסם בצנעה, דלא ליפוק חורבה מיניה. כשורי, קורות גדולים וכבדים. (מרבדי) [מדברי], אבוקות. אוושא, הומה מלתא טפי דשמעי כולי עלמא. שולה, כל שמעלה מן המים נקרא שולה. ובלבד שלא יכוין מלאכתו, כשישים פשתנו (מא) לשרות מכון שעתו שכשיגיע למועד אז יהא שרוי וישלנו במועד [מ]שם [מפני] (שיהא) [שהוא] בטל. שיקנסו, שיאבדו.
<h2>דף מה.</h2>
[מו"ק ה' ע"ב] על כזית מן המת, לקמן מפרש טעמ'. עצם כשעורה, אינו מטמא באהל דהלכתא גמירי לה. ולא על כל דבר שאינו מטמא באהל, שאפי' הוא מטמא בהיסט כשהולך ומסיטן אין צריך ציון דאי הוי בתוך הקרקע ליכא משום היסט ולא משום מגע ואי דרמי אארעא בניפוח סגי כדאמרי' מנפח אדם בית הפרס והולך. שדרה וגלגולת, של מת אפילו עצמות בלא בשר מטמא באהל, בבכורות [מ"ה ע"א] מפר' רוב בנינו שתי שוקים וירך אחת אע"פ שאין רוב מניינו הואיל ואית ביה גובהן רוב מניינו רוב מניין איבריו באדם רמ"ח איברים ורוב... כגון ידים ורגלים שיש בהן הרבה איברים דקים.
